אני אם לילד העולה לכיתה ו' בבית הספר רעים.
לא אכביר מילים כי קצרה היריעה, על מנת לתאר עד כמה כיתתו מגובשת וקשרי החברות הטובים בה חוצים הבדלי דת/גזע/מין/מוצא/צבע עיניים/גובה/משקל/מספר נעליים ושכונת מגורים, ועל מנת לספר על המחנכת המסורה שמלווה את הכיתה כבר שלוש שנים ברציפות (נדיר במקומותינו) ועד כמה הרסנית תהיה הרמיסה ברגל גסה וקריעת המרקם היפה הזה שנוצר ושאי אפשר יהיה לשקם אפילו אם רק חלק מתלמידי הכיתה יאלצו להתנתק ממנה.
כן, סוג של משפחה נוצרה שם. השמחה יחד ברגעים שמחים ומהווה תמיכה וכתף להשען עליה ברגעים קשים.
משפחה הנוסכת בטחון לקראת המעבר לחטיבת הביניים רק שנה אחת לאחר מכן.
למותר לציין שהמעבר לחטיבת הביניים מהווה "מפץ גדול"לרבים וטובים מבנינו ובנותינו ולכן זעזוע משמעותי נוסף שנה אחת קודם לכן איננו דבר שועדות פדגוגיות היו ממליצות עליו לו היתה הסוגיה מועלית לדיון על שולחנן.
עד כמה שידוע לי, ראש העיר הינו אב לילדים צעירים.
האם גם אותם הוא "מעתיק מדביק" בשנה הבאה או שהם נהנים מסביבה יציבה עד תום לימודיהם בבית הספר היסודי ובהמשך הדרך?
אני אישית מאחלת להם שש שנים באותו בית ספר יסודי ושש שנים באותו בית ספר על יסודי, אלא אם כן יבחרו אחרת על דעת עצמם.
והדגש הוא על "יבחרו על דעת עצמם" או על דעת האחראים להם ולרווחתם.
אנחנו נשארים ברעים, ומה אתכם?
ענבר אושפיז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה